מכירים את החלק המרצה שבכם, או מישהו בסביבתכם החברתית / משפחתית?
מי שהקול המרצה מוביל אותו /ה?
קול חזק כל כך שאותו איש/ה מוותרים על עצמם יותר מידי פעמים?
במאמר זה נבדוק את תפקידו והתנהלותו של החלק המרצה באישיות, ה- pleaser people.
חלק זה נוצר ומתפתח לרוב, כבר בתקופת הילדות. שם אנו עשויים לבקש אהדה ואהבה בזכות ריצוי ובעיקר להימנע מביקורת, אגרסיה וקונפליקטים.
כמו את יתר חלקי האישיות והקולות הפנימיים, גם את החלק הזה כדאי לאזן ולנהל, בכדי לא לאבד את הקול האותנטי ואת הקשר עם הרצונות שלנו.
גישת ה' דיאלוג הפנימי' (Dialogue Voice) ו'פסיכולוגיית העצמיים' (Psychology Selves) פותחו על ידי זוג הפסיכולוגים והחוקרים האמריקאים – ד"ר סידרה סטון וד"ר האל סטון.
הגישה עוסקת במבנה האישיות והאפשרות לטפל בה כפי שנתפס על ידם לאחר שנים של מחקר.
תוצאות מחקר זה מוביל להבנה שהאישיות כוללת מגוון של תתי אישיות, הנקראים גם 'חלקי עצמי' או 'קולות פנימיים', אשר פועלים במקביל בנפשנו.
לכל חלק בעצמי יש קול ייחודי, תחומי עניין ואסטרטגיה.
לכל קול יש גם קול או קולות אופוזיציוניים המסתכלים על החיים מזווית שונה ולפעמים אף נגדית.
הדוגמאות רבות מספור לכן אציין כאן רק כמה מהן.
לדוגמה: הקול האופטימי שבתוכנו מול או לצד הקול הפסימי, הקול החברותי לעומת המסתגר או נמנע.
קול שמביע תחושת ערך עצמי גבוה מול הקול התופס את העצמי כחסר ערך, קול השופט אותנו מבפנים מול הקול המפרגן (לעצמי כמו גם לאחרים בסביבה) וכן הלאה.
מהקליניקה לחיים – טיפול בחלק המרצה הלכה למעשה
הקשבה והכרה בעמדת המרצה (pleaser people):
בקליניקה – בשלב ראשון יינתן הסבר מקיף על תפיסת מבנה האישיות של הזוג סטון שכולל הסבר על 'האגו המודע' שאמור לנהל את התנהגותנו לאחר ששמע את דברי ה' יועצים ' (מגוון של קולות פנימיים).
החלק 'המרצה' כמו גם החלק 'האסרטיבי' הינם חלק מאותם יועצים.
המטפל מראיין את ה'מרצה' מתוך תפיסה שזו תת אישיות שלמה בעלת אג'נדה, רצונות וכמיהות, כמו גם פחדים וחששות.
בזמן הראיון ניתן לפעול על פי פרוטוקול (סט שאלות מובנה) המאפשר למטופל/ת לבטא את מלוא הכוונה וצבעי האישיות של תת אישיות זו.
אנו מקשיבים לדאגות של ה'מרצה' (לרוב הפחד מדחייה) והן לצרכים. אלו מובלים לרוב על ידי הרצון בנראות אוהדת וחום.
נזמין את החלק המרצה (של המטופל/ת) לשיחה ונברכו לשלום.
נאפשר לחלק זה להתמקם ולהתקיים במרחב הטיפולי.
את ההזמנה הזו אפשר להתחיל עם:
"האם אפשר לשוחח עם החלק המרצה של… (שם המטופל/ת)?"
בהנחה שהתשובה חיובית, נמשיך עם מספר שאלות הכרות על פי פרוטוקול שיזקק את החלק המרצה (או כל חלק אחר שנבחר) ויאפשר להכירו לעומק.
נקשיב לקול זה בדרך מפרגנת ונכיר בכוונתו הטובה לשמור על הביטחון וההשתייכות שלנו.
בבסיסו, ה'מרצה' מנסה להגן עלינו מפני דחייה, קונפליקט או בידוד חברתי.
הוא מאמין שאם נספק את מה שהאחרים צריכים, נהיה אהובים ובטוחים.
ביטוי ה'מרצה':
הקול המרצה יכול להופיע במספר אופנים:
בצורך להסביר, ללמד או לשתף ידע, מתוך אמונה שזה יגרום לנו להיראות בעלי ערך, חכמים או מועילים ובכך לזכות באישור, או פשוט להסכים עם כמעט כל מה שמבקשים מאיתנו במפורש או במרומז.
לאחר שנכיר קול זה נבקש מהמטופל/ת לזוז באופן סימבולי ממקומו או לעבור לכיסא אחר ולדבר כחלק או כקול אחר שמאמין באסטרטגיה שונה של התנהלות בחיים.
את החלק החדש שיעלה נראיין עד אשר נכיר גם אותו לעומק דומה, כולל זווית הסתכלותו על העולם ודרכי הפעולה הראויים על פי משנתו.
תהליך זה, שנותן ביטוי לקול שונה, ומאלץ את 'האגו המודע' לשאת מתח של הפכים.
יתכן שמול החלק המרצה יתייצב קול אסרטיבי, קול לוחמני או אולי קול המורד למשל.
זאת מתוך הבנה וידיעה ש'האגו המודע' מסוגל להחזיק את שני הקולות המנוגדים ולהקשיב להם.
מודעות ובחירה:
לאחר מספר מפגשים והתנסות בתהליך העבודה בשיטה זו, מתרחבת המודעות לחלקים האחרים באישיות ולזמן בו הם מתעוררים בסביבת חיי המטופל.
באמצעות האגו המודע ניתן לזהות מתי ה'מרצה' (או כל חלק אחר) משתלט באופן אוטומטי.
למשל, כאשר קשה לנו לומר "לא".
המודעות תאפשר לבחור תגובה אחרת במקום להגיב מתוך הרגל.
בשלב מתקדם יותר תתאפשר בחירה מודעת של דרך פעולה מאוזנת שאינה נופלת למלכודת של קוטב אחד.
שהרי כשהחלק המרצה מנהל אותנו, נוצרת בעיה כאשר אנו מקריבים את הצרכים והרצונות שלנו למען אחרים, מה שמוביל לשחיקה, תחושת קורבנות ואובדן הקול האותנטי שלנו.
עבודה עם ה'מרצה' מוליכה את המטופל למציאת קול מאזן.
המטרה אינה לדכא את קול המרצה, אלא לנהל איתו דיאלוג.
חלק חשוב בתהליך הוא ללמוד להציב גבולות בריאים.
זה כרוך בלומר "לא" לדברים שגוזלים מאיתנו אנרגיה וזמן, ובכך לתקשר למערכת הפנימית שהצרכים שלנו חשובים לא פחות.
כל זאת לצד ניתוק מהזדהות. כלומר: כאשר הרגש העז של הצורך לרצות עולה, יש לזכור:
"זה חלק ממני, זה לא האני כולו".
זה מאפשר לחוות את הדחף מבלי שהוא יגדיר אותנו או יכתיב את הפעולה שלנו.
הפיכת ה'מרצה' מנטל לנכס כרוכה בניתוב האנרגיה החיובית של אמפתיה ואכפתיות שמתיישבים עם הערכים והצרכים האותנטיים שלנו.
ניתן להשתמש בטכניקת הדיאלוג הפנימי בכדי לאפשר דחייה עדינה, למשל באמירה שונה כגון:
"אני מעריך את ההצעה, אבל אני לא אוכל להתחייב כרגע".
כמו גם למען הצבת גבול לזמן:
"אני אשמח לעזור בזה, אבל אוכל להקדיש לכך רק חצי שעה היום".
המעבר מהתנהלות על ידי ריצוי הסביבה לאסטרטגיה אחרת ויותר אסרטיבית עלול לעורר תחושות נוספות, שאחת מהן היא אשמה.
תחושת אשמה היא תגובה שכיחה לאחר הצבת גבולות, והיא למעשה ביטוי נוסף של ה'מרצה' או ה'מבקר הפנימי' שמנסה להחזיר אותנו לדפוס הישן של ריצוי כדי להימנע מדחייה.
ניתן לנהל את האשמה כמו גם כל תחושה אחרת על ידי יישום עקרונות טכניקת ה'דיאלוג הפנימי':
- עמדת התבוננות (Awareness):
הצעד הראשון הוא לזהות את התחושה מבלי להיסחף בה ולהכיר ביכולת לצעוד אחורה ולהתבונן בתמונה המלאה. - ניתוק מהזדהות:
יש לחוות את הרגש (למשל: אשמה), אך לדעת שזה חלק ממני, זה לא האני כולו. - הכרה בכוונות החיוביות:
הכרה שהכוונה היא טובה ומכוונת לשמור עלינו, גם אם הביצוע לקוי. - הפיכת השיפוטיות לחמלה:
כאשר אנו שמים לב לביקורת הפנימית הזו, אנו יכולים לבחור במודע להכניס אנרגיה הפוכה ולדבר בחמלה וקבלה עצמית, ובכך ליצור איזון. - נשיאת מתח ההפכים:
היכולת להחזיק בו זמנית את מספר תחושות.
כך למשל את תחושת האשמה ואת הידיעה שפעולת הצבת הגבולות הייתה נכונה ובריאה עבורכם.
על ידי תרגול עקבי של הצעדים הללו, ניתן להפוך את תחושת האשמה מכוח משתק לכלי שמלמד אותנו על הפחדים העמוקים שלנו, ולאפשר ל'אגו המודע' לנהל את המצב בחוכמה ובחמלה.
אחרית דבר:
בחירה בדרך הנכונה אינה ניצחון של חלק אחד על השני, אלא פתרון ייחודי למצב ספציפי המבוסס על היכרות עם מגוון החלקים.
למשל: התנהגות אסרטיבית המכבדת את הצרכים העצמיים מתוך חמלה תוך שימוש באמפתיה ובכישורי תקשורת שפותחו על ידי ה'מרצה', אך ללא הוויתור, או עם ויתור חלקי ומושכל, על חלקים אחרים באישיות.
במצבים אחרים יתכן שהאגו המודע יחליט שכאן נכון לאדם לרצות, ויבחר היכן לשים את גבול הריצוי נכון למקרה ברגע נתון.
הכותב:
טל קנב – פסיכותרפיסט מוסמך (A.M)